נושא היחסים בין המדינה לצבא מעסיק אותי כבר הרבה שנים, אך לפני שאביע את דעתי בנושא זה, ברצוני להתייחס לדברים שנאמרו כבר, ביום העיון, והנוגעים למלחמות העבר.

 

בעניין מלחמת סיני. ("קדש") נאמר כי משה דיין חשש להכניס את השריון לקרב לפני הזמן. ואכן, היו לדיין סיבות טובות לחשוש. ב-1955 התקיים דיון מעניין עם בן גוריון. הייתי אז קצין מאד צעיר, אבל כבר בעמדה יחסית בכירה,- קצין אג"מ של גייסות השריון. בדיון השתתפו חיים לסקוב , מאיר זורע (שהתמנו, לא מכבר, למפקד וסגן מפקד גייסות השריון), ומשה דיין – הרמטכ"ל. נושא הדיון: איך מפעילים את השריון בצה"ל. דיין סבר כי השריון צריך לפעול בסיוע לחיל הרגלים. דעתם של לסקוב וזורע הייתה שונה. לדעתם, השריון הוא חיל עצמאי הצריך לבצע משימות האופייניות לו,- לחדור לעומק שטחי האויב, לחסל יחידות אויב ולכבוש שטחי מפתח בעומק. בן-גוריון, (שנטה יותר לגישת השריון, כפי שהוצגה ע"י לסקוב וזרו), בחכמתו, סיכם הדיון באומרו שהוא איננו בקיא בסוגיות אלה והציע להשאיר את העניין פתוח ולדון בו בשלב מאוחר יותר.

ניתן לומר לזכותו של דיין שהיו לו סיבות אמתיות לחשוש משילוב השריון במלחמה. כמה תרגילים עוצבתיים שהתקיימו בשריון, לפני המלחמה, הופסקו בשל כישלונות טכניים; הרבה טנקים לא יכלו לסיים את התרגיל. דיין לא הסתיר את אכזבתו, ומכאן נבעה עמדתו בדיון אצל ב.ג'. בפועל, מפקדי השריון, כולל אורי בן-ארי (כמח"ט 7)ואנשיו, רצו להוכיח שהשריון כן מגובש כחיל ויכול לבצע את משימותיו. ואכן הדבר קבל את ביטויו במלחמת "קדש". וחט' 7, הקדימה לצאת לקרב (מחשש שיעכבו יציאתה ללחימה) עוד בטרם נתן להם אלוף הפיקוד את אישורו.

מי שקבע את מדיניות הביטחון - אולי הראשון והאחרון שאכן קבע כמדינאי מדיניות ביטחון – היה דוד בן-גוריון. הוא קבע מספר דברים מאד פשוטים וברורים: ראשית,- יש להגן על מדינת ישראל, על גבולותיה ותושביה; שנית,- אנחנו (ישראל) איננו שואפים להשיג דבר במדינות השכנות; אין לנו מטרה מיוחדת שם; שלישית,- אבל, מאחר שהמדינה שלנו היא צרה וארוכה ואין לנו עומק גיאוגרפי - אסטרטגי, ולמרות שמטרת המלחמה שלנו הנה הגנתית

פרק 9 | מדיניות  הביטחון של ישראל

@ כל הזכויות שמורות להרצל שפיר. עיצוב ובנייה ContentoNow